תמיכה רוחנית בבתי חולים

תמיכה רוחנית[1] בבית החולים

Frank S. Moyer, M

Corporate Consultant on Ethics,

Rockford Memorial Corporation,

2400 N. Rockton

Rockford, IL 61103

A.

בחיבורם הקלאסי משנת 1936 "אמנות הטיפול בחולים" (The Art of Ministering to the Sick) שאלו הצ'אפלין ראסל ל. דיקס (Russell L. Dicks) והרופא ריצ'ארד סי. קאבוט (Richard C. Cabot): "האם יש לכומר הפרוטסטנטי בימינו סיבה טובה כלשהי לבקר חולים? הרופא מאבחן ומטפל בהם. הרוקחת מכינה את תרופותיהם. האחיות או בני משפחתם דואגים לצרכיהם הסיעודיים. העובד הסוציאלי מטפל בקשיים בבית, קשיים משפטיים או קשיים בעבודה. הספרנית מספקת ספרים. המרפא בעיסוק מספק עבודת כפיים. הכומר הקתולי שומע וידויים, מעניק מחילה ואת המשיחה האחרונה (extreme unction). אבל האם הכומר הפרוטסטנטי יכול להוות משהו מלבד מטרד? באיזו סמכות, אם כך, הולך הכומר לחדר החולים? (ההדגשה נוספה במאמר).

לתמיכה רוחנית בבית החולים של סוף המאה העשרים ישנם אף אתגרים גדולים יותר! מספר המקצוענים והפרא-מקצוענים המעורבים בטיפול בחולים עלה באופן משמעותי, כמו גם מגוון השירותים המוצעים. מימון ספקי הטיפול הרפואי ושירותיהם הפך לעניין לאומי בעל השפעה מרכזית על חולים שעליהם להתמודד עם אשפוזים קצרים יותר וניסיונות אחרים לשלוט בהוצאות. אך האתגר הדרמטי ביותר נובע משינויים בהבנתנו את המחלות והגורמים להן ומציפיותינו מהטיפול. התפוצצות המידע שמונחת בבסיס אתגר זה, היא הגורם העיקרי לשינויים הניכרים במספר, מגוון ועלויות השירותים והתשלומים לספקיהם.

וכך מטופלים, מטפלים במקצועות הבריאות, מנהלני בתי חולים והחברה, מעורבים כיום בתהליך מאוד טכני ומורכב שבו תפקידים, פעילויות, ועלויות, מוגדרים בזהירות, מנוטרים ומוכלים. עלינו להתמודד עם שאלותינו בהקשר לתהליך זה ותשובותינו יקבעו באם תמיכה רוחנית בבית חולים הינה אינטגראלית, מקבילה או בלתי רלוונטית אליו.

לפני מספר שנים נשאלו במפגשים נפרדים, במסגרת תוכנית חינוכית לאנשי כמורה, ארבעה חולים משוחררים (שכולם פעילים בקהילות הדתיות המקומיות שלהם) וארבעה אנשי כמורה קהילתיים (שלכולם שנים רבות של ניסיון) את השאלה שהוצגה על ידי קבוט ודיקס: "האם יש לכומר הפרוטסטנטי בימינו סיבה טובה כלשהי לבקר חולים?" תשובותיהם תאמו באופן מפתיע. התשובות זיהו שמונה מניעים, פונקציות או תפקידים קשורים. כולם הסכימו על "מסורת", "חבר", "מאזין", "עד" כחשובים ביותר. האנשים שאינם כמרים ציינו "הסחת דעת" כחמישי ברשימה בעוד שאנשי הכמורה הוסיפו "חברות בצוות המטפלים", "ריפוי הניכור של החולה" ו"סיפוק עצמי" לרשימתם. בעוד ששתיים מהפונקציות ("מרפא" ו"חבר צוות") מצביעות על תפקיד אינטגראלי לתומך הרוחני ואף אחד לא ראה אותן כסותרות, ניתן לסווג את רוב הפונקציות כמקבילות או בלתי רלוונטיות לתהליך של מטופל-צוות-בית חולים.

קולות רבים כיום קוראים להגברת השילוב של תמיכה רוחנית עם הטיפול בחולים. התוצאה של השינויים בני זמננו באספקת שירותי בריאות היא לעתים קרובות תהליך שנחווה כמזיק לחולה, לצוות ולקהילה. קורסים וסמינרים על "קשרים עם אורחים", "מרפאות הוליסטיות", "טיפול ביתי", "סנגור על חולים" ונושאים רבים אחרים, מייצגים כמה מהניסיונות הנעשים להבטיח תהליך טיפולי שאינו הרסני. רבים מאלו מערבים אנשי דת וקהילות (ביקורים של אנשים שאינם כמרים, שיעורים על "האחות בכנסיה"). כדי שאנשי כמורה, קהילות ומטפלים יגלו דרכים לשלב תכניות עם תמיכה רוחנית, יש לתת את הדעת על שלוש שאלות: 1. באיזו סמכות אנו מבקרים את החולים? 2. איך אנו מבינים מחלות? 3. מהן מטרותינו בביקור חולים?

באיזו סמכות אנו מבקרים חולים?

שאלות – ותשובות – בנוגע לסמכות של תמיכה רוחנית כלפי חולים קיימות מזה מאות רבות. הן הופיעו בכתבי הקודש (לדוגמא: הבשורה על פי יוחנן פרק 9 וריפוי העיוור) ונוכחותן לאורך כל ההיסטוריה נידונה בכישרון ע"י John McNeil בספרו A history of the Care of Souls וע"י Daniel Williams בספרו The Minister and the Care of Souls, בין היתר. כפי שווילאמס ציין: "אין עוד מקום בחיי הכנסייה בו הנושא הנוגע לאופי סמכותו של הכומר הופך למוגדר בצורה חדה יותר או מוליך לתוצאות הרות גורל יותר מאשר בנקודה בה הוא [או היא] הופכים אחראים לנפש נזקקת." בעוד שההתמודדויות של בתי חולים מודרניים, אנשי מקצועות הבריאות ואנשי הכמורה עם נושאים אלו אינן שונות באופן מהותי מאלו שהיו קיימות לאורך ההיסטוריה, ישנם היבטים חדשים שמעוררים דאגות אחרות. Alistair V. Campbell מדבר על בלבול "שנגרם בחלקו בגלל ההצלחות יוצאות הדופן של המדע האנושי... בהבנת הגורמים למצוקה האנושית וטבעם של קשרי תמיכה" שמרחיקים אותנו מהתמקדות ב"סמכות הכומר או הכמורה". מה יכולים אם כך להיות מקורות או דימויים של סמכות כזו?

מקור אחד של סמכות בטיפול בחולה הינה רשות. האם החולה נתן רשות לטיפול כזה? הזמנה של האדם החולה לחלוק אתו או אתה את מסעו או מסעה, הינה בודאי חשובה בהערכת סמכות. הרבה נכתב על הסכמה מודעת וזכויות החולים. ועדה נשיאותית נסחה זאת באופן הולם: "הסכמה מודעת נטועה בהכרה הבסיסית – המשתקפת בהנחה החוקית של כשירות – שמבוגרים זכאים לקבל או לדחות התערבויות רפואיות על בסיס ערכיהם ולקידום מטרותיהם האישיות." קביעה באם הסכמה כזו ניתנה ביודעין, הינה משימה לא פשוטה. האם לחולה יש את כל הנתונים? האם הנתונים הוצגו ללא לחץ מילולי או בלתי מילולי? האם החולה מסוגל לקבל החלטה כזו? ברמה מעשית יותר, פרטיות החולה, שיקולים של לוח זמנים בתוכנית טיפולים עמוסה ונושאי ביטחון, גורמים לעתים קרובות לתקנות המאפשרות ביקורים רק בזמנים מסוימים. כך, רשות לבדה, הינה מקור מוגבל לסמכות של התומך הרוחני המבקש לבקר את החולה.

מקור שני של סמכות, שקיבל תשומת לב רבה בעשורים האחרונים הינו ידע. באופן היסטורי, חברי העדה הדתית ואחרים הכירו באנשי הכמורה כבמשכילים שביניהם, אך ההתעסקות בידע קיבלה תמריץ חדש עם השגשוג המהיר של התמחויות במקצועות התמיכה השונים. השכלה רלוונטית הפכה לגורלית כשציבור חשדן מקווה לזהות עוזרים מוסמכים.

הרבה מהמאמצים שנעשו לאחרונה בהכשרה לתמיכה רוחנית התמקדו בפיתוח מומחיות שניתן לזהות ולהסמיך. אנשי כמורה השתתפו בתוכניות להכשרת מלווים רוחניים קליניים, בארגונים כמו האקדמיה של כמרים קהילתיים ובתהליכי הסמכה מקצועיים שונים המוצעים ע"י גורמים שונים (the Association for Clinical pastoral Education, College of Chaplains, Association of Mental Health Clergy, National Association of Catholic Chaplains, ואחרים). כמו אצל בעלי מקצוע אחרים, סמכות לביקור התמיכה תתבסס על חינוך, הסמכה ובקרת עמיתים.

בעוד שרמת הידע הקשור למדעי הרוח חוזקה באופן משמעותי אצל אנשי הכמורה, הוכח שערכה מוגבל כמקור לסמכות לתמיכה רוחנית בחולים. לא קיים קונצנזוס תיאולוגי בחברתנו, והוא גם אינו רצוי במיוחד! כפי שהבחין קמפבל: "למרות שכמה תיאולוגים ומנהיגי כנסיה היו רוצים שהמצב יהיה שונה, החיסרון של תמימות דעים דוקטרינרית – והקבלה בברכה של חיסרון זה – נשארים מאפיין של זמננו." כמו כן אין קונצנזוס בקרב מדעי רוח אחרים כמצוין בהצהרה של קארל רוג'רס (Carl Rogers) שמצטט קמפבל: "בהדרגה התברר לי שאני לא יכול לסייע... באמצעות תהליך אינטלקטואלי או הכשרתי כלהו. אין תועלת בשום גישה שמתבססת על ידע, על הכשרה, על קבלת משהו שמלמדים... הכישלון של גישה המבוססת על האינטלקט אילץ אותי להכיר בכך שנראה ששינויים מתרחשים על ידי התנסות במערכת יחסים."

התנסות במערכת יחסים הפכה למקור הסמכות לתמיכה רוחנית בחולים לאחדים בימינו. לכנסיה היה תמיד עניין רציני בהנהגת כל המאמינים, ויש רבים כיום שמוכנים ליישם הנהגה כזו. מכיוון שיש הסכמה מועטה לגבי ידע, נראה שקשרים אישיים/מערכות יחסים הינם כל הסמכות הנדרשת. נראה שמקור זה מוזן בעיקר על ידי קשרים אישיים בין המטפל לאלוהיו או אלוהיה ועל הבנתם את האופן בו התנסות כזו יכולה לסייע לחולה. הם באים ברוח של ידידות – ומאמינים שהביקור יביא תועלת.

הערך של חברות כמשאב עיקרי של ליווי רוחני הוא משמעותי בבירור. ב"תומך הרוחני הנוצרי" (The Christian Pastor) Wayne E. Oates מזהה אותו כרמה הראשונה של תמיכה רוחנית. "כמורה של חברות היא צורך חיוני לכל הרמות האחרות של תמיכה רוחנית. זו המשתלה של כל שירות פורה לאנשים. יתר על כן, רובה הגדול של העזרה האמיתית המגיעה לאנשים במשבר מגיעה מאנשים שהם יכנו 'רק חבר טוב' ולא דרך אנשי מקצוע." בכל זאת, חברות אינה הסמכות עליה מבוססים ביקורינו ולא מטרת הביקורים. אנשים רבים מציעים חברות לחולים, ועושים זאת בהצלחה, ללא קשר להכשרה מקצועית או הסמכה לכמורה! כמו כן, כפי שאוטס מוסיף ומציין "המגבלה המשמעותית ביותר על הרמה החברתית של עבודת התומך הרוחני [היא זו] שיש כמה דברים שאדם יכול לספר רק לזר."

החסרונות של רשות, ידע ומערכת יחסים כמקורות מספקים של סמכות מודגמים באירוע עליו דווח לפני מספר שנים. קהילה באנגליה העסיקה אדם שהיה נואם מוכשר, אך גם אתיאיסט מוצהר, כדי שיטיף וינהל את התפילות! היו לו בהחלט רשות ומומחיות, ונכונותו להתחבר עם קהילה הצביעה על יחסי "אמונה". ובכל זאת, מעטים יטענו שלכהונה כזו יש סמכות. למרות שנשכר לבצע חלק ממטלות הכהונה, חסרו קריאה או תחושת שליחות, שייתנו לעבודתו סמכות.

קבוט ודיקס ענו על נושא הסמכות במלים אלו: "הכומר הולך לחדר החולה כי הוא הנציג המוכר שלו."[2] Joseph Sittler בספרו Gravity and Grace מגדיר סמכות פסטורלית (רוחנית) בהגדרות הכוללות מלה וסקרמנט: "הכנסייה מתעקשת להכשיר קדר ממונה כדי להבטיח שהסיפור היסודי יסופר ושהסקרמנטים המזינים יינתנו." ליווי רוחני של חולים מעמת אותך בדרכים רבות עם ה"קריאה"[3] שלך – תחושת השליחות שלך. כשאת/ה מבקר את החולים כתומך (פסטור) אתה נכנס לתוך כאבו של האדם. זה בפני עצמו דורש משהו ייחודי ממך כאדם, וזה הדבר אליו מתכוון הנרי ניוון (Henry Nouwen ) כשהוא מציין בספרו In Memoriam, "הבנתי שיגון הוא מלווה בלתי רצוי ושכל מי שמוכן להיכנס לתוך כאבו של זר הוא אדם ראוי לציון באמת."

כניסה לתוך כאבו של אחר דורשת ממך גם משהו ייחודי בהבנה של אנשים אחרים ושל טיפול. Tillich מדבר על כך בחיבור "תיאולוגיה של ליווי רוחני" ("Theology of Pastoral Care"):

כשאני שומע את המונח "ליווי רוחני", אני לעתים מדמיין את עצמי במצב של קבלת ליווי רוחני, ובדמייני זאת, אני איכשהו מרגיש מושפל. מישהו אחר הופך אותי למושא לטיפולו, אבל אף אחד אינו מעוניין להפוך למושא, ולכן, הוא מתנגד לסיטואציה של תמיכה רוחנית... יש שתי סיבות לאפשרות זאת. הראשונה היא העובדה שטיפול, כולל תמיכה רוחנית, הוא דבר הכולל את כל האנשים. הוא מתקיים בכל רגע של קיום אנושי. הסיבה השנייה והחשובה יותר היא שטיפול מעיקרו הוא הדדי. [האדם] המטפל, גם מקבל טיפול.

הכישלון לזהות ייחודיות חשובה זו מזיק למטופל כי הוא מנציח עמדה פסיבית בתהליך הריפוי. Michael Wilson אומר זאת די יפה: "...כשאנו פונים לחולה [אדם, הוא או היא] מדבר אלינו בקול שאיננו מכירים. 'זה אני... מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם לְאֶחָד מֵאַחַי הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה לִי עֲשִׂיתֶם' (הבשורה הקדושה על פי מתי כה:40). כשלון בנושא זה מתבטא גם בנזק לתומך, שג'ימס מ. גוספסון מתייחס אליו כלהפוך ל"מניפולאטור שמתיימר להיות כריזמאטי".

הסמכות שלך עולה מהקריאה שלך (calling - תחושת השליחות) וכל מה שהיה קשור בתהליך שעברת כדי להבחין בה, להתכונן אליה ולאשר אותה. הרשות, הידע ומערכות היחסים שלך שלובים לגמרי בהבנה שלך את הקריאה הזאת. בProphetic Imagination, Walter Brueggemann מציע כמה השתמעויות של "קריאה" זו שיעזור לזכור כשמבקרים חולים. תוך שימוש בסיפור של משה המוביל את העברים ממצרים, ברגמן רואה את הצורך בתמיכה רוחנית שמועצמת על ידי דמיון נבואי, דמיון שמניח אל חופשי, שאינו מוגבל/מחויב למערכת או תרבות כלשהי. "אם אנו מאמינים באל חופשי – חופשי לבוא וללכת, חופשי מ, ואפילו מתנגד למשטר, חופשי לשמוע ואפילו לענות לשוועת העבדים, חופשי מכל אלוהות ראויה כפי שהיא מוגדרת על ידי האימפריה – כי אז אמונתנו תשפיע על החיים ותאפשר צדק וחמלה".

תמיכה רוחנית בחולים, בתוך ומחוץ לבית החולים, צריכה תמיד להיות מוגדרת במונחים של הסמכות של ה"קריאה". הטיעון של טיליץ' שטיפול הוא גם אוניברסאלי וגם הדדי מזכיר לנו שיש הרבה מטפלים בשמו של אלוהים, ואי אפשר להבחין בקלות בין הצורות של הנתינה לפי התואר של המטפל. בקצרה, אין לנו מונופול על טיפול או על צורה כלשהי. סמכותנו היא הקריאה והתהליך בו אנו משתמשים כל יום כדי להמשיך ולהבחין בה. אם אתה מאמין שאלוהים קרא לך לבקר את החולים, כפי שקרא למשה, יונה, מרים, מרים המגדלית, פול (=שאול מתלמידי ישו), הילדגרד מבינגן ואנשים ונשים רבים מספור לאורך ההיסטוריה, אזי יש לך את האחריות להיאבק עם מטרות הביקור הזה – תמיכה, ריפוי, הנחיה, פיוס." רק בהקשר זה אפשר להימנע משטחיות תיאולוגית ומניפולציה פסיכולוגית!

המלווה הרוחני החכם מקדיש זמן באופן קבוע להרהר בסמכות שמשמשת כבסיס לביקורי החולים שלו או שלה. ביקורים אלו הינם הזדמנויות קדושות לפאר את המסר העתיק והחי של מסעו של האל עם הנכים והסובלים. תביעתו של אלוהים על חייך, המיוצגת בקריאתך, היא סמכותך. זאת מטלה כבירה והיא ראויה למלוא תשומת הלב שלך.

איך אנו מבינים מחלה?

וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי; וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, לֹא יְשִׂימָם בָּךְ, וּנְתָנָם, בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ. (דברים ז':15)

וְהִנֵּה אִישׁ מְצֹרָע בָּא וַיִּשְׁתַּחוּ־לוֹ וַיֹּאמַר אֲדֹנִי אִם־תִּרְצֶה תּוּכַל לְטַהֲרֵנִי׃ (הבשורה הקדושה על פי מתי ח:2)

אִם יֵשׁ חוֹלֶה בֵּינֵיכֶם, יִקְרָא אֶת זִקְנֵי הַקְּהִלָּה וְיִתְפַּלְּלוּ בַּעֲדוֹ בְּמָשְׁחָם אוֹתוֹ שֶׁמֶן בְּשֵׁם יהוה. וּתְפִלַּת הָאֱמוּנָה תּוֹשִׁיעַ אֶת הַחוֹלֶה, וַיהוה יָקִים אוֹתוֹ; וְאִם חָטָא יִסָּלַח לוֹ. (איגרת יעקב ה: 14-15)

לאורך חלק גדול מההיסטוריה המתועדת, גברים ונשים האמינו שמחלה נגרמת על ידי אלוהים, או על ידי רוחות רעות הפועלות על או דרך גוף האדם, או על ידי סגנונות ודפוסי פעולה שהם רעים כשלעצמם או שאינם מתאימים לחוקי החברה. משמעותו של אבחון הייתה בדיקה של יחסי האדם עם האלוהים, עם הקהילה ועם עצמו. למנהל או ליועץ הרוחני היה תפקיד משמעותי בהחלט בחייו של אדם חולה.

לרוע המזל, גישה כזו עיכבה לעתים קרובות את התקדמותם של מדענים בשאיפתם להשיג הבנה טובה יותר של הפתופיזיולוגיה של המחלה ולעתים קרובות העמיסה על החולה בידוד ושיפוט. כיום מאמינים שמחלה נגרמת על ידי גורמים כימיים, בקטריות, וירוסים, גנים ועיוותים אנטומיים. עדין צריך להימנע מסגנונות חיים מסוימים, אך מסיבות בריאותיות ולא בגלל מוסר קהילתי כלשהו. כשהרפואה הטכנולוגית המודרנית התפוצצה מידע, הרופא החליף את השמאן, איש או אשת הרפואה המסורתית, רופא האליל והכהן או הכוהנת. אם התומך הרוחני של היום מזדהה עם התפיסה ההיסטורית של מחלה, היא או הוא יחוו קבלה מינימאלית מצד אנשי הקהילה, ואפילו פחות מאנשי צוות בבית החולים. ובכל זאת, התוצאה של הזדהות קרובה עם התפיסה המודרנית היא לעתים קרובות תמיכה רוחנית שמתמקדת בגורמים מסייעים הקשורים לגישת החולה כלפי המחלה. זהו תהליך מקביל לעבודת הרפואה המודרנית במקרה הטוב, ותורם מעט מאוד הן להבנת גורמי המחלה או לטיפול המעשי בה.

תומכים רוחניים אינם האנשים היחידים המוטרדים מההשקפות הסותרות על מחלה. Harold Mersky, פרופסור לפסיכיאטריה מבי"ח הפסיכיאטרי בלונדון, אונטריו כותב:

נטען שאין הגדרה מוסכמת של מחלה. הגדרות ביולוגיות טהורות אינן מספיקות והגדרות ביולוגיות וחברתיות משולבות עדין אינן מספקות.... המשקל שניתן לרעיון המחלה בעיסוק המקצועי, משתנה בהתאם להשלכות שיהיו לו על מחויבויות וזכויות יתר.

המומחה הידוע בתחום הביואתיקה H. Tristram Engelhardt, Jr. מציין כי

רופאים התחילו להשתמש במלה מחלה ((disease כדי לציין את הקשר הסיבתי שביסוד הכוחות הגורמים לסימפטומים אותם חווה החולה, כשמקבץ של סימפטומים מכונה לעתים קרובות חולי ((illness. נוצר לכן פיתוי לחשוב על המבנה שביסוד כניתן לגילוי בלי התייחסות לערכים מסוימים.

ובספר The Healer's Art משתמש Eric J. Cassel במלים הפואטיות ביותר בתארו את חוסר הבהירות שלנו לגבי משמעות המחלה:

הדרמה של טיפול רפואי מתרחשת בזירת החברה; ובעוד שהתפקידים העיקריים מגולמים על ידי חולה ורופא, חברים אחרים של הקבוצה החברתית מגלמים תפקידים פעילים. נראה שחוקי פעולה הדדית זאת יציבים בתרבותנו כבר זמן רב, אבל כיום החוקים משתנים בגלל המהפכה הטכנולוגית של זמננו. הצלחת הרפואה יצרה מתח: הרופא רואה את תפקידו כמרפא המחלה ו"שוכח" את תפקידו כמרפא החולה; וחולים מתהלכים מוגבלים, אך ללא גלימה מוכרת תרבותית של מחלה לעטוף בה את כאבם.

החולים בזמננו צריכים הגדרה של מחלה שתביא את "כל" עצמיותם לפוקוס ברור ותמנע מחלוקה למוח-גוף-נפש. הגדרה כזו הוצעה על ידי הצ'אפלין Robert Reeves במאמרו הקלאסי (המוקלט גם על טייפ), "המשמעות והמסר של מחלה": מחלה הינה התגובה של האורגניזם השלם לכל מה שמשנה את שיווי המשקל שלו באופן רציני.

הבה נבחן היבטים מסוימים בהגדרתו של ריבס. קודם כל, מחלה הינה תגובה. בשפתנו נהוג לדבר על מחלה כמשהו שקורה לנו: "וירוס השפעת תפס אותי" או "היה לי התקף לב", או "אני לא יודע למה זה קרה לי". לשון זו משקפת את האמונה שהיחיד החולה משוחרר מאחריות למחלתו או מחלתה. היא או הוא הינם קורבנות, ואינם יכולים להיחשב אחראים למה שקרה. תפיסה זו גרמה להרבה תוצאות חיוביות. התפתחויות כמו תשלום על ימי מחלה והזמינות של תוכניות לגמילה מסמים, הן רק שתים מתוצאות אלו. החברה בהחלט מרוויחה כשיחידים ומשפחות אינם נהרסים כלכלית כשעזרה מחליפה שיפוטיות.

אבל המחיר לחולה הוא הרגשה של הפיכה לקורבן בעולם רפואי חילוני שאינו נותן אמון משמעותי בנוכחות הרוע כמציאות. אם הרפואה הייתה מאמינה בכך, תפיסה כזאת הייתה פותחת לפחות את האדם לתחום של נפשו/נפשה ורוחו/רוחה. טיפול ידרוש שינוי התנהגות המכוון לרצות את האלים או להשמיד את הרוע. למרות פרשנותם של אנשים כמו Scott Peck בספרו People of the Lie או Karl Menninger ב-Whatever Became of Sin?, רפואה מודרנית ביסודה משוללת כל התייחסות לשקר, לחטא או לרוע. הגדרתו של ריבס מדגישה מודעות לכך שמחלה היא תגובה. כלומר, מחלה היא תשובת האדם או מענה, התנהגותי, וטיפול צריך להתמקד לא רק במענה, אלא צריך לגלות גם את השאלה (או הגירוי).

ההיבט השני בהגדרתו של ריבס שראוי לתשומת לבנו הוא שהתגובה היא של האורגניזם השלם. בתי חולים וארגוני בריאות בדרך כלל שואפים לעצב את תוכניותיהם כדי להציע טיפול ל"אנשים שלמים". אלו יכולים לנוע משירותי ליווי רוחני מאוישים כראוי, לשירותים סוציאליים ותוכניות לקשרי אורחים, עגלות אמנות ועיצוב נוף. לכל אחד מאלו יש ספרות מחקרית תומכת המצביעה על תרומתו להחלמה מהירה יותר או להישארות בקו הבריאות לזמן ארוך יותר. בעוד שרבים משירותים אלו מתמודדים עם מקורות מימון פוחתים, עניינים עסקיים מכתיבים את המשך נוכחותם בצורה כלשהי. ובכל זאת כמעט כל השירותים האלו נתפסים כשירותים משניים ולעתים נדירות משתמשים בהם לאבחון. ריבס בכל זאת היה מתעקש שאפשרי שאנשים יחוו מחלה כתגובה לגירוי כגון התנגשות ערכים, מתח/עקה משפחתית ואפילו רגישות.

גישה שאינה רואה בשלם משמעותי להיווצרותה של מחלה, הינה גישה, שבמקרה הטוב, מבקשת רק להעלים את הסימפטומים. הווירוס מושמד, שריר הלב מתוקן, והמטופל חוזר הביתה בלי להתמודד עם משמעות המחלה – "למה את חולה, עכשיו?" לפני יותר ממאה שנה אמר החוקר הרפואי קלוד ברנרד: "מחלות מרחפות מעלינו תמיד, זרעיהן מופצים על ידי הרוח, אך הם אינם מתקבעים בשטח, אלא אם השטח מוכן לקלוט אותם." כמו כן מספרים שלואי פסטר הודה במילותיו האחרות: "ברנרד צודק. החיידק הוא כלום, השטח הכול".

גם הפסוקית האחרונה של ריבס ראויה לתשומת לב. "מחלה הינה התגובה של האורגניזם השלם לכל מה שמשנה את שיווי המשקל שלו באופן רציני". קודם כול, "כל מה" מכיר בגירוי מעבר לגבולות הצרים של הפיזי או הפיזיולוגי. טכנולוגיה יכולה לשמוע את כל הסימפטומים של החולה ולענות שכל הבדיקות מצביעות על כך שדבר אינו שלא כשורה. כשמקבלים "כל מה" הדבר עוזר להבטיח שהמטופל לא יינטש. שנית, המילה "שיווי משקל" מציגה את התפיסה של שמירה על שיווי משקל פנימי. האורגניזם החי מבקש להשיג איזון כדי להבטיח את קיומו. שבב מתחת לעור נדחק לאט אל פני השטח דרך מכניזם שיכול להיתפס כסימפטומים של מחלה. כך גם התאמות רבות אחרות ללחצים של החיים היומיומיים. עבודתו של האנס סיילס על מתח מראה שלכל אדם יש סינדרום הסתגלות כללי, שבמידה ומופעל עליו לחץ מספיק, יכול להסתגל עד שיהפוך למחלה. (אונקולוג ההקרנות או. קרל סימונטון חושף זאת לחוליו כשהוא שואל: "למה אתה חושב שיש לך סרטן בזמן זה?")

אם אנו מאמינים ש'האדם כולו' מערב שילוב דינאמי של רוח-נפש-גוף-קהילה, אזי המחלה תהיה קשורה לדינאמיקה זאת. יתר על כן, אנו נאשר לחולה שהרבה מהסימפטומים שנחווים כבלתי רצויים, הינם בעצם תקשורת מהשלם שמצביעות על האזורים שמצריכים תשומת לב. אישור כזה מעלים את תפיסת הקורבן ומזמין את המטופל לשותפות עם המרפאים שלו או שלה.

כדי שנוכל להתגבר על הדואליות בהבנה של מחלה ומקורות טיפול שמפרקים מטופלים לחלקים, המלווים הרוחניים צריכים להיות מעורבים במאמץ להגדיר מחלה באופן הוליסטי יותר. עבודתו של ריבס הינה הצעה אחת בלבד. היום ישנם קולות רבים שמתעקשים שצריך פרדיגמה כזו לגבי מחלות. לורנס להשאאן, הסימונטונים, אריק קאסל, נורמן קאזינס ואחרים קוראים לנו לשנות את תפיסתנו לאחת שהיא יותר כוללנית וקדושה. [(w)holistic]

מהן מטרותינו בביקור חולים?

ב"אמנות הטיפול בחולים" קבוט ודיקס קבעו שלוש מטרות בביקור הליווי הרוחני. למרות ההכרה בשינויים שחלו מאז 1936, חלוקות אלו עדין מועילות.

א. לנטרל את הרעות של ההתמחות. אפשר רק לשער את תגובת הכותבים לסצינה של היום שבה יש התמחויות, תת-התמחויות וסופר-תת-התמחויות! הגידול בחזקות של ידע הקשור לחלקים ולפעילות של החיים האנושים הוא הגורם וגם התוצאה של עליה בהתמחות. אפשר לקוות שהם יהיו אסירי תודה להתפתחויות שמאפשרות לרפואה להציע תקווה הרבה מעבר לחלומותיהם של אבותינו ואמהותינו.

התמחות לכשעצמה אינה רעה, ואין להרשיע את אלו השואפים אליה. אלא עלינו לנטרל את השימוש לרעה או הניצול של ההתמחות שהם מקור הרע. רעות אלו כוללות פרגמנטאציה של היחיד שמטפלים בו או בה כאבר של הגוף בלבד; הרדיפה אחר ידע תוך דאגה מועטת לערך או לעלות למטופל ולחברה; אובדן הרופא הכללי שיכול לסנגר ולעזור לחולה במסעו או במסעה במבוך של מומחים ותקנות מוסדיות ובבידוד מהקהילה המרפאה של משפחה וחברים שמתרחש כשהעוזרים המומחים הופכים למחסום מפני קשרי גומלין אלו. קיומו של כל אחד מאלו מתועד היטב בספרות. כך גם הזעקות הרבות כנגדם.

התומך הרוחני האכפתי מנטרל רעות אלו לפחות בשתי דרכים: האחת, על ידי הכרה בכך שרעה זו קיימת ושזו סוגיה תיאולוגית. השימוש או הניצול לרעה של התמחות קורה כשיחידים פועלים מתוך מערכת ערכים לקויה או לא אפקטיבית מול שאלות פילוסופיות הנוגעות בטבע, תחילת וסוף החיים ונושאים הקשורים לשימוש בטכנולוגיה, ידע ומשאבים מוגבלים. מערכות ערכים אלו לוקות בגלל מערכת אמונה שמתפקדת כאילו ידע, מדע וטכנולוגיה הם אלוהים ואינן אפקטיביות בגלל תהליך חינוכי שלא עזר להבהרת ערכים. תומכים רוחניים (פסטורים) יכולים לטפל בנושא זה כמטיפים, ככוהנים, כמורים וכמנהלנים. אין עוד בעל מקצוע בחברתנו עם הזדמנויות ייחודיות כאלו. השנייה, התומך יכול באופן ברור מאוד לנטרל את הרעות העולות מהתמחות על ידי כך שישמש כסנגור של חבר או חברת הקהילה ביחס למערכת הבריאות. הדבר דורש כהונה שאינה מנסה להחליק בעיות הנובעות מניצול או שימוש לרעה של התמחות וטיפול. הדבר דורש כהונה שאינה מוכנה לתפקד רק במקביל לצוות הרפואי ושמוכנה לעבור בתקיפות ליחסים בהם משתפים בנתונים, בהערכות ובפרוגנוזות. כהונה שכזאת כנראה שלא תחבב את התומך על האנשים במערכת הבריאות ויתכן שכתוצאה מכך יאבדו כמה מההטבות ומהתנאים המקדימים לתפקיד (חניית כמרים, שעות ביקור גמישות, הודעה על קבלת חולה וכדומה). למרות זאת, הערך של תומך כזה יהיה מעבר לכל אבדן של מעמד או הטבות.

ב. לספק דבקות שרק דת יכולה להשרות באופן תמידי. סיפור מוכר מספר על אדם עשיר שראה נזירה מנקה הפרשות מחולה גוסס ואמר "לא הייתי עושה זאת תמורת מליון דולר", ולכך ענתה הנזירה "גם אני לא". דבקות כזאת היא מה שמלווים רוחניים צריכים להביא לחולים. קבוט ודיקס מציינים ש"דבקות היא תג המשרה של המלווה הרוחני כשהוא [או היא] הולכים למתייסר." זאת גם התשובה לשאלה "באיזו סמכות אני מבקר אדם חולה זה?" – "רק בזכות שירותך."

במושגים מעשיים זה ידרוש הכנה רבה יותר מצד התומך לפני הביקור, כולל בחינה של הידוע על התפתחותו הרוחנית של החולה, היסטוריה אישית ומשפחתית, וקשרי עבודה; לדמיין באופן יצירתי מה עשויי להעסיק אותו או אותה, גם נושאים הקשורים לגורמים וגם לתוצאות המחלה והאשפוז ולחפש ידע על תהליך המחלה מרופאים, אחיות, מלווים רוחניים ואחרים כדי לקבל תמונה כוללת טובה יותר. לבסוף, התומך צריך או צריכה להתחייב במדיטציה ותפילה להציע נגישות אישית למטופל הן בבית החולים והן במשך ההחלמה בבית.

דבקות כזאת דורשת גם השקעה של זמן לאחר כל ביקור. מלוים רוחניים צריכים לפתח את השיטה האישית שלהם לרישום, ולא להתייהר לחשוב שזיכרונם יספיק. אנחנו צריכם להמשיך ולחפש מטפלים אחרים – רופאים, אחיות, מלווים רוחניים, עובדים סוציאליים, חברי משפחה – ולשתף ולבקר את הערכותינו. ועלינו להקדיש כמה רגעים לתכנן את המפגשים העתידיים עם כל חולה. דבקות כזאת מוצגת במאמרו של ישו "הייתי חולה ואתה ביקרתני." דרך זו יקרה במונחים של זמן ואנרגיה, אך זאת המתנה הגדולה ביותר שהתומך הרוחני יכול להציע לחולה, למשפחתו ולמטפלים אחרים.

ג. לדאוג לצמיחת הנשמות. קבוט ודיקס העלו שלוש שאלות שעל תומכים רוחניים לשקול כשהם דואגים לצמיחת הנשמות: "האם כל צמיחה היא צמיחה רוחנית?" "מה הם המזונות לצמיחה?" ו"מדוע מה שלאחד הוא מזון לצמיחה, רעיל לאחר?" מציאת התשובות כדי ללוות באופן יעיל הינה אתגר משמעותי. צמיחה רוחנית מתרחשת באופן הטוב ביותר כאשר העזרה שניתנת פוגשת את קצוות הצמיחה של היחיד. תומכים רוחניים, כמו גם אחרים, מניחים לעתים קרובות שהאדם מתקדם הרבה יותר בתהליך הצמיחה הרוחנית כשהם מציעים עזרה. "תאמין", "תתפלל", בטח בה'" נאמרים לעתים קרובות בדרך שעוצרת או מתערבת בתהליך. המשבר של מחלה וחולי חושף את האמירות השטחיות חסרות הטעם שמאפיינות קיפאון רוחני וחושפות את האדם לסכנות ולסיכויים הכרוכים בחיפוש אחר צמיחה רוחנית חדשה. זו אינה משימה קלה למלוה. היא דורשת זמן כדי להבין באמת מה ואיפה נמצא החולה וסבלנות כלפי מיקומו. ומה שאולי אף קשה יותר, זה דורש מהמלוה להסכים לצמוח גם הוא. ההדדיות של הטיפול שהוזכרה קודם כוללת גם את הצמיחה הרוחנית ההדדית. כשתומכים מתמודדים עם שאלות של סבל, התיאולוגיות שלהם יצמחו או יבלו.

"המזון" או החומר הדרושים לצמיחה רוחנית יכולים להיות במגוון דרכים, ובכל זאת לרוב ייצגו אחת או יותר מהקטגוריות שהוצעו ע"י קבוט ודיקס: "אהבה, לימוד, יופי, שירות, וייסורים הנישאים היטב. כל אחד מאלו ראוי שיוקדש לו זמן להתבוננות ולשקילה בהתפתחות הרוחנית של התומך עצמו, כמו גם בליווי שלו את החולים.

אהבה הכרחית לצמיחה – כל צמיחה. אהבה היא עדינה כמו גם קשה; מעודדת כמו גם מאתגרת; מספקת אך גם דורשת. לאהוב את המטופל שלך לא יהיה תמיד קל! אנשים חולים יכולים להיות תובעניים, בלתי רגישים ולא אכפתיים. בעוד שמשימתנו אינה לשפוט, היא גם אינה לעמת את החולה עם שטחיות תפלה או הענשה פסיבית-אגרסיבית על ידי ביקורים בלתי סדירים. אהבה לחולה תשלב את התומך בדינאמיקה חזקה מספיק כדי להתמודד עם אותם גורמים ברפואה המודרנית שיכולים להיות מזיקים בצורה אלימה לרווחתו של אדם.

ללמוד משמעותו להכיר בהזדמנות ללמידה שהמחלה והחולי מאפשרים. מחלה היא הזדמנות ללמוד, והמלוה הנבון מציע את עצמו או את עצמה כמדריך, מעלה שאלות שמעודדות התבוננות עצמית ומודעות ומספקות או מחפשות מידע על הגוף ועל המחלה. בפני אתגר איטי ומשעמם, המלוה ייתן עידוד.

יופי הינו חיוני לריפוי. מחקר שנעשה לאחרונה מצא תקופות אשפוז קצרות יותר אצל חולים לאחר ניתוח שמחלונם נשקפו עצים! אפילו ב-1936 קבוט ודיקס ציינו את הצורך בהערכת יופי בארצנו. למרות שאיננו יכולים להבטיח חלון שישקיף על עצים, אנו יכולים לעמול כדי להבטיח יצירות אמנות מתאימות להתמודדות הייחודית לכל חולה ייחודי, לפתח עיצוב פנים מהודר שיפחית מתחים לחולה ולצוות ולעודד את השימוש באמצעי שמע וראיה שמרחיבים את אופקיו של החולה מעבר לסטריליות ולייאוש הקיימים בבתי חולים. כלי קודש מעוצבים היטב, בדי פשתן, נרות, פרחים – אלו יקדמו באופן ניכר את היופי בחיי החולה. יופי יכלול גם שימוש נכון בחוש הומור. קבוט ודיקס ידעו זאת כמעט 50 שנה לפני שנורמן קאזינס הפנה את תשומת לבנו לכך ב-Anatomy of an Illness. למרות האמור, זאת אינה הזמנה פתוחה להפוך את ביקורו של המלוה לשרשרת של בדיחות, אלא מזכיר לנו שהומור מציע אמצעי בריא לניתוק מסיטואציה שמאיימת לבלוע אותנו.

שירות כאמצעי לצמיחה רוחנית מתכוון לגישתנו כלפי ערכו של החולה כיחיד. מרכזי שיקום דורשים זאת מהחולים כשהם דורשים שילמדו להאכיל, להתלבש ולנוע בעצמם בגבולות יכולתם. מחלקות לב וסרטן מאתגרות את החולים למצוא דרכים לחיים מלאים עם מחלותיהם, במקום להיכנע בצייתנות כאילו אין ערך בחייהם. על התומכים לעשות לא פחות מכך. חולים יכולים להיות חלק משרשרת תפילה עבור אחרים. אפשר להזמין חולים מחלימים לחלוק את סיפוריהם עם אחרים כדי להרחיב את ערך ההוראה. אפשר לבקש מאנשים שמרותקים לביתם לערוך שיחות טלפון, לקפל עלונים, או למלא מעטפות. כל יצור אנושי, אך במיוחד כל חולה, צריך אישור שהוא או היא עדין משרתים את הקהילה.

בעוד 'שייסורים הנישאים היטב' מתאימים כמזון לצמיחה רוחנית, אפשר להבחין בכך טוב יותר בהסתכלות לאחור מאשר בראיה לעתיד. ודאי שיש סכנות בעצם הזכרת העניין. אסור לעולם להשתמש בכך כהוראה לחולה להחניק ביטויי כאב, כעס ואשמה. אין מעגל נמוך מדי בגיהינום לאלו שישתמשו בו כך. הם שימושיים ביותר כעיקר אמונה שממנו התומך הרוחני יכול לפעול. זאת אמת שמעודדת אותו או אותה כשהמסע עם הסובל הופך לארוך ומתסכל – תזכורת שצמיחה היא מעיקרה תהליך ולא מטרה.

ליווי רוחני בבית החולים המודרני הפך למורכב ביותר. שירות זה מאתגר את שליחותנו, מותח את הבנתנו על המשמעות של להיות חולה ודורש תשומת לב והתמודדות עם התיאולוגיות שלנו. זה דורש מאיתנו להפוך לבעלי ידע בדינאמיקה אנושית, כולל תהליך המחלה, ולהיות יצירתיים ביישום וצורות השירות שלנו. בנוסף, עליו להיעשות בדרך כלל במערכת היררכית בין-תחומית שבה יש לתומך תפקיד וקבלה שמוגדרים בצורה גרועה, במקרה הטוב.

מעורבות בהתמודדותו של אחר עם מחלה היא זכות נדירה ודורשת. "הייתי חולה ואתה ביקרתני" הינה פרדיגמה מועילה למעורבות זאת ומקור למעורבות שלעתים קרובות הינה מעבר לכישורינו.

[1] Pastoral בא מהמילה pasture, מרעה צאן.

[2] Representative of Him – Him ב-H גדולה – הכוונה לאלוהים.

[3] קריאה - Calling